מורה סביב השעון פר אקסלנס
השבוע ישנתי פחות מהממוצע לעונת הקיץ.
השאלה למה, מעידה על אי התמצאות בלוח הזמנים של מערכת החינוך:)
כבר 12 שנה, מאז קיבלתי באופן רשמתי את תעודת ההוראה שלי, שבשבוע האחרון של חודש אוגוסט מתהפכת לי הבטן.
יש יאמרו מהתרגשות, יש יחשבו מלחץ, יש יתהו מדוע אני בכלל עובדת כשהארגונים אוסרים עליי, יש יחפשו פתרון במקרר הריק שלי ויאשימו את רשתות המזון המהיר.
התשובה כרגיל נמצאת במקום טוב באמצע.
ההתרגשות היא גדולה. גודל האחריות המונחת על כתפינו המורים היא ממש מבהילה.
הלחץ להכין את תוכנית הלימודים השנתית ולהגישה בזמן לרכזת הפדגוגית , לסנכרן את כל המערכות של צוות המדעים, להיערך למפגש הצוות, לקראת יום הגיבוש עם התלמידים, להגיע בזמן ליום ההיערכות לא פוחת עם השנים. להיפך. ככל שגדל הנסיון, ההכרה בגודל האחריות גדלה ויחד עמה ההבנה שעל כתפיך מוטלות כמות משימות שגם אם הייתי עובדת 24/7 על בסיס קבוע, לא הייתי מספיקה לסיים מחציתן.
פיק הברכיים מכך שהארגונים ובו בעת המנהלים יפעילו עליך מכבש לחצים הפוך, גדל. עם הזמן אני מבינה שהארגונים אינם מבינים מאומה מהמתרחש בשטח, מתחת לאפם, והמנהלים לא מוכנים במאומה להתגמש ולבוא לקראת המורים, עקב הדרישות המחמירות שמגיעות מהפיקוח- היערכות בזמן.
ייתכן כמובן שגם השניצל רווי השמן שנאכל אי שם במסעדה בעיר , השפיע קצת על מצב הרוח ומצב המעי שעד כה השתדל לא להיות רגיז במיוחד.
התחלה.
כמה עיניים שופטות אפגוש מחר במפגש הגיבוש.
הן תאהבנה את השמלה ? תערכנה את כמות הזמן והמאמץ שהושקעו בהתאמת הפעילות לאופי הכיתה ?
כמה רעיונות עלו לאוויר ובאותה המהירות , ירדו עקב קשיים כאלה ואחרים....
בזמן כתיבת הדברים, הבטן ממשיכה להתהפך ואני ממשיכה לתעד את כל השעות בהן אני עסוקה בהיערכות לקראת השנה החדשה. בטוחה שמדובר בכמות שעות לא מבוטלת בכלל.
מאחלת לעצמי ולשאר המורות המשקיעניות, החרוצות, שמגיעות למערכת בתחושת שליחות , שנדע לשים גבולות, לישון כמו שצריך ונמשיך להשקיע את כל הלב והנשמה במקצוע הכי חשוב בעולם- חינוך.
השבוע ישנתי פחות מהממוצע לעונת הקיץ.
השאלה למה, מעידה על אי התמצאות בלוח הזמנים של מערכת החינוך:)
כבר 12 שנה, מאז קיבלתי באופן רשמתי את תעודת ההוראה שלי, שבשבוע האחרון של חודש אוגוסט מתהפכת לי הבטן.
יש יאמרו מהתרגשות, יש יחשבו מלחץ, יש יתהו מדוע אני בכלל עובדת כשהארגונים אוסרים עליי, יש יחפשו פתרון במקרר הריק שלי ויאשימו את רשתות המזון המהיר.
התשובה כרגיל נמצאת במקום טוב באמצע.
ההתרגשות היא גדולה. גודל האחריות המונחת על כתפינו המורים היא ממש מבהילה.
הלחץ להכין את תוכנית הלימודים השנתית ולהגישה בזמן לרכזת הפדגוגית , לסנכרן את כל המערכות של צוות המדעים, להיערך למפגש הצוות, לקראת יום הגיבוש עם התלמידים, להגיע בזמן ליום ההיערכות לא פוחת עם השנים. להיפך. ככל שגדל הנסיון, ההכרה בגודל האחריות גדלה ויחד עמה ההבנה שעל כתפיך מוטלות כמות משימות שגם אם הייתי עובדת 24/7 על בסיס קבוע, לא הייתי מספיקה לסיים מחציתן.
פיק הברכיים מכך שהארגונים ובו בעת המנהלים יפעילו עליך מכבש לחצים הפוך, גדל. עם הזמן אני מבינה שהארגונים אינם מבינים מאומה מהמתרחש בשטח, מתחת לאפם, והמנהלים לא מוכנים במאומה להתגמש ולבוא לקראת המורים, עקב הדרישות המחמירות שמגיעות מהפיקוח- היערכות בזמן.
ייתכן כמובן שגם השניצל רווי השמן שנאכל אי שם במסעדה בעיר , השפיע קצת על מצב הרוח ומצב המעי שעד כה השתדל לא להיות רגיז במיוחד.
התחלה.
כמה עיניים שופטות אפגוש מחר במפגש הגיבוש.
הן תאהבנה את השמלה ? תערכנה את כמות הזמן והמאמץ שהושקעו בהתאמת הפעילות לאופי הכיתה ?
כמה רעיונות עלו לאוויר ובאותה המהירות , ירדו עקב קשיים כאלה ואחרים....
בזמן כתיבת הדברים, הבטן ממשיכה להתהפך ואני ממשיכה לתעד את כל השעות בהן אני עסוקה בהיערכות לקראת השנה החדשה. בטוחה שמדובר בכמות שעות לא מבוטלת בכלל.
מאחלת לעצמי ולשאר המורות המשקיעניות, החרוצות, שמגיעות למערכת בתחושת שליחות , שנדע לשים גבולות, לישון כמו שצריך ונמשיך להשקיע את כל הלב והנשמה במקצוע הכי חשוב בעולם- חינוך.
